בפרק ה־19 של הפודקאסט שלי, היחידה, אירחתי את ענבל דגן – אחותו התאומה של רס"ן (מיל') אסף דגן ז"ל, נווט קרב שהקדיש עשרים שנה מחייו לשירות צבאי משמעותי, ושם קץ לחייו באוקטובר 2024, בדרכו לשירות מילואים. השיחה שלנו עסקה לא רק באובדן האישי והכואב, אלא גם במאבק העיקש של המשפחה להכרה בו כחלל צה"ל.
ענבל תיארה את אסף כאדם יוצא דופן – אח, בן, חבר ולוחם. מי שבלט בכל מסגרת שאליה הגיע, הצטיין בלימודים, בחר במסלול קרבי, לחם במלחמת לבנון השנייה, ובהמשך נלחם להתקבל לקורס טיס – אותו סיים בהצטיינות כנווט קרב. לאורך שנים ארוכות שירת בטייסת קרב והשתתף במבצעים ובמלחמות, תמיד בצניעות, בגובה העיניים, ומתוך מחויבות עמוקה לאחרים.
אבל לצד ההצטיינות והתרומה, החלה גם הידרדרות שקטה. ענבל שיתפה כיצד המשפחה הבחינה בשינויים: הסתגרות, ריחוק חברתי, רגישות לרעש ולאור, קוצר רוח – סימנים קלאסיים לפוסט טראומה. לדבריה, אסף מעולם לא פנה לטיפול, לא מתוך התעלמות, אלא מתוך דפוס עמוק של לקיחת אחריות, רצון לא להכביד, ואולי גם תרבות צבאית שמצפה מאנשי צוות אוויר “להתמודד לבד”.
המשפחה, ובעיקר האם, ניסתה להתריע שוב ושוב. פניות למפקדים, שיחות, בקשות לבדיקה מקצועית, אפילו חשש ממשי לבטיחות – אך דבר לא נעשה. אסף לא הופנה לקב"ן, לא הוצא מטיסות, ולא קיבל מענה מערכתי. בדיעבד, כך מספרת ענבל, אנשי מקצוע אישרו שהסימנים היו ברורים.
אחרי מותו, נוסף לאבל גם מאבק קשה מול המערכת. בצה"ל סירבו בתחילה להכיר באסף כחלל צה"ל, בטענה שמדובר באירוע אזרחי. רק לאחר מאבק ממושך, שכלל גם פנייה לבג"ץ, נקבע כי יש לערוך לו קבורה צבאית מלאה. ענבל מדגישה: אסף היה בדרך למילואים, שירת באופן אינטנסיבי גם במהלך המלחמה, והפגיעה הנפשית שממנה סבל נגרמה כתוצאה ישירה משירותו.
זהו פרק על כאב, על אחריות, ועל השאלה מה קורה כשהמדינה לא רואה בזמן את מי שהיא עצמה הציבה בחזית. עבורי, זו הייתה שיחה שלא ניתן לצאת ממנה אדישים.
לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.